ביבי ומיקי יקרים מאוד, אני חרד לגורלה של מדינת היהודים. בלי אשליות, אני רואה את התהליך המכוון להביא לסופנו מתקדם בקצב גובר – והעניבה מתהדקת. התהליך לא יהיה מהיר, אם כי כוחנו ילך ויצטמצם ממלחמה למלחמה, ויתכן (רק יתכן) שלבסוף נצא מזה בשלום אם נצליח "למשוך את העסק" מספר עשרות שנים. בינתיים אני בצבא ואני די משוכנע שאני עושה, לפחות בתקופה זו, את המקסימום האפשרי כדי להאריך את חוט החיים שלנו, או למנוע את ניתוקו המוקדם. גדוד טנקים הוא עניין רציני מאוד. יש כאן עוצמה ואפשרויות תמרון שאני מגלה יותר ויותר עם הזמן. מבחינת הצבא הולך לי מצוין. היום מוכר גדוד זה כגדוד מספר 1 בחטיבה, ולדעת רבים, הוא גם הגדוד הראשון ברמת הגולן. זוהי רק ההתחלה. יש לי עוד חצי שנה לשפר את המצב, ויש הרבה לעשות. מבחנה אישית – ז"א מבחינת נערות – המצב לא השתנה בהרבה. א. אין לי זמן. ב. - ? האמת שאין ב'. כרגע אני מסתובב עם נערה נחמדה, אבל כיוון שזוהי היכרות חדשה, אי אפשר לדעת איך יתפתחו העניינים. 16.11.74 (לברוריה) האם באמת טלפנת אלי אתמול, או שזה רק נדמה לי? התעוררתי הבוקר מתוך תחושה, שדיברתי עמך, ועם זה אין אני משוכנע. אני זוכר את כל פרטי השיחה, אבל אין אני זוכר אם באמת התקיימה. זה אינו קורה לי בדרך כלל, כי על פי רוב אני זוכר דברים כהווייתם. אני מתגעגע למדי. מצאתי זמן מתאים לאהוב אשה! מצב קשה. מזג האוויר מוסיף להיות יפה, ונדמה שלחורף אין חשק לבוא. בלילה העצים שמול חדרי משתוללים וכאילו שורקים עם הרוח. 29.6.76 לברוריה אני עומד בשלב קריטי בפרשת-חיי ובפני משבר פנימי עמוק, שמערער זה מזמן את שרשרת מושגי. המגוחך והעצוב בכל הפרשה הוא שהפתרון היחיד, שצורת-חיי עד כה מאפשרת לי, הוא להמשיך באותו חריש עמוק – באותו שדה מייגע, שבו אני נמצא. אני עייף רוב הזמן, אבל זה רק חלק מן הבעיה – איבדתי את אותו הזיק, החיוני כל כך לעשייה – את זיק חדוות היצירה, ההתחדשות, ההתעוררות. לא פעם אני שואל את עצמי: מדוע, מדוע דווקא עכשיו? העבודה אינה כובשת אותי ואינה משעבדת אותי. טעות! זה להפך – היא משעבדת אותי ואיני רוצה בכך. אני עושה דברים כיון שצריך לעשותם ולא מפני שאני רוצה לעשותם. וחוזרת השאלה המציקה – האם מותר לי לחיות כך, לעבוד כך ולכלות את עצמי? והתשובה אומרת תמיד, שיש להתמיד ולסיים בדבר שהתחלתי בו – שיש לי מחויבות לא רק כלפי העבודה, אלא גם כלפי עצמי – אבל איך אדע אם אוכל להחזיק מעמד עוד 10 חודשים? הנה, רוב הדברים שכתבתי מוצגים בסימני שאלה. אילו ידעתי את התשובות, הרי שלא הייתי מתלבט כל-כך ומתייסר כל-כך. אין לי זמן לעשות אפילו את הדברים הקטנים הנחוצים – לתקן סתימה שנפלה מהשן, לסדר חוט-מנורה קרוע, לקנות חוט-חשמל לפטפון, לנוח, לנוח, לנוח, לא לעשות שום דבר מחייב, לעצור. אמת, קשה לי כפי שהיה קשה לי רק מספר פעמים בימי חיי, והדבר המדאיג הוא שגם האלטרנטיבות מחוץ למעגל הצבאי הועם זוהרן. אולי תמיד קסמו לי יותר, כי לא חשבתי עליהן בצורה ממשית, ועכשיו כשאני מדמיין את הדבר לעצמי אני מפקפק מעט. יהיה לי מספיק כוח להתחיל הכל מחדש? ואני גם לא רוצה לשרוף מאחורי גשרים (דבר, שתמיד עשיתי בחיי המוזרים – מוזרים כחיי כל גבר), כי אולי ארצה עוד לחזור לצבא, שבו הייתי שקוע בכל שנות בחרותי. אבל אני מוכרח לעצור ולרדת עכשיו, מיד, או קצת אחר-כך, וגם אעשה זאת – אבל עוד מעט. אני נזכר בצעקה המטורפת והאומללה במחזה שראיתי מזמן – Stop the world! I want to get off! אבל אי-אפשר לעצור את הכדור המטורף, שעליו אנו נעים, וחוקי-הכובד אינם מאפשרים לנו להתחמק ממשיכתו, וכך, תרצה או לא תרצה, חי או מת (חי, כמובן, וזמן רב ככל האפשר), You're in. טוב שיש לי אותך, ברור שלי, וטוב שיש לי מקום להניח עליו ראש עייף. אני יודע, שאיני עמך במידה מספקת ושקשה לך לפעמים להיות לבדך זמן רב כל-כך, אבל אני סומך עליך, עלי, על שנינו, שנצליח לחיות את נעורינו – אַת את נעורייך וחייך ואני את חיי ואת זיק נעורי. יהיה בסדר. |
The Case Agianst Israel's Enemies by Alan Dershowitz 
Coming from England and particularly from the BBC, MUST BE SEEN VIDEO! ANOTHER MUST SEE VIDEO |