מאוחדים במלחמה

מאוחדים במלחמה

בנימין נתניהו

נאום בכנסת 25.07.06

כשנלחמים שומרים על אחדות העם. כולנו מותקפים, כולנו מאויימים. מטרת המלחמה היא להסיר איום זה, בראש וראשונה את איום הטילים. זהו איום על העורף הישראלי שלא הכרנו מאז מלחמת השחרור. נכון, סאדם חוסין ירה 39 טילים עלינו, אך הם לא גבו שום מחיר בנפש. עד עתה ירה החיזבאללה למעלה מ- 1,000 טילים שהרגו עשרות מאזרחינו.

יצירת אזור ביטחון אומנם תרחיק את האיום אבל לא תבטל אותו. כך גם הצבת כח רב-לאומי, שאף שאינני פוסל את הצבתו אני ספקן לגבי יעילותו. אבל כיוון שהטילים יכולים להגיע עד טווח של 200 קילומטרים ויותר, יצירת אזור ביטחון לא תסיר את איום הטילים. לכן שבירת יכולת החיזבאללה לאיים על העורף הישראלי נשארה המטרה הראשונה והחשובה ביותר של פעולתנו, וזוהי בצדק גם המטרה שהוצבה על-ידי הממשלה.

לפני שמונה ימים אמרתי שהטילים אינם מבחינים בין נצרת-עילית לנצרת, בין יהודי לערבי. יומיים לאחר מכן פגעו הטילים בנצרת והרגו שני אחים קטנים, ערבים. איך אתם מגיבים לזה, חברי הכנסת הלא-יהודים? אתם צריכים להבין שאף אחד לא יחוס עליכם, בייחוד לא איראן. לשיטתה, לא אכפת לה אם כולכם תושמדו כאן יחד אתנו. אתם צריכים להתייצב מאחורי הממשלה כפי שאנחנו באופוזיציה הלאומית מתייצבים מאחוריה. שימו בצד כל שיקול אחר. בלב המלחמה כולם צריכים לתת את התמיכה.

הגענו למצב ששרר כאן במלחמת השחרור: כל הארץ חזית, כל העם צבא. שני מיליון אזרחינו סובלים. עסקים מתמוטטים. לא עסקים גדולים, עסקים קטנים: מכולת, מספרה. קל מאוד להרוס עסק, קשה מאוד לבנות אותו מחדש. צריך לתת לעסקים חמצן, לעזור להם באשראי, ולעזור לאותם עובדים שאינם יכולים להגיע לעבודה. הממשלה חייבת להקים מיד צוות מצב חירום כדי שתהייה כתובת ושיהיו קריטריונים לסיוע. צריך לתת תחמושת לחיילי העורף כדי שיוכלו לעמוד במלחמה.

מהעז הזה עוד יכול לצאת מתוק. כי היה כאן צלצול השכמה לעולם. חלק מהעולם ישן, והיום הוא צריך להתעורר ולהבין שלפנינו ניסוי כלים ראשון של איראן. איראן הפעילה את שתי שלוחותיה, תחילה את ה"חמאס" בירי "קסאמים", ואחר כך את החיזבאללה בירי רקטות על ערי ישראל. איראן יורה על מדינה מערבית, והיא בודקת את התגובה המערבית. ומן המערב באים ותוקפים את ישראל! על מה? חוסר מידתיות, כך הם אומרים? נכון, לצערי נהרגו באופן טראגי וכמובן לא בזדון, למעלה מ-300 אזרחים לבנונים. כואב לנו על כל אחד, אבל אנחנו יודעים שהאחריות לפגיעה בהם רובצת על כתפי החיזבאללה ואלה שעומדים מאחוריו. על מה מבקרים אותנו? על זה שאנחנו מנסים לפגוע במשגרי הטילים כשהם מתחבאים בכוונה מתחת לבתים צפופים? הבה נבדוק מי מבקר אותנו. סוריה? זו שהשמידה 15,000 מאזרחיה באחר-הצהריים אחד בעיר חמה? נוסף לישראל, יש גם מדינות אחרות שנלחמות בטרור. רוסיה, למשל. בצ'יצ'ניה מספר האזרחים שנפגעו הגיע לאלפים, יש אומרים עשרות אלפים.

הצטערתי לשמוע שר מדינה בריטי אומר שתגובתנו אינה מידתית. לשמוע זאת דווקא ממנו? הרי לונדון ספגה התקפת רקטות 2V במלחמת העולם השנייה. תגובתה של בריטניה הייתה לשטח ערים גרמניות. דרזדן נמחקה כליל. אינני בא לקבוע כאן שום פסיקה מוסרית. אחרי הכל הייתה מלחמה כוללת. מה שאני רוצה לומר הוא שבהשוואה לתקדימים רבים תגובתה של ישראל היא מתונה יחסית. ולכן אני שואל את הקהילה הבינלאומית: איך אתם מתייחסים כך לישראל, שאינה מפעילה שבריר של שבריר מכוחה? ואכן, המלחמה הזאת נמשכת כי אנחנו לא מפעילים את כוחנו בכל עוצמתו, כי אנחנו מנסים לצמצם את מספר הקורבנות בקרב האוכלוסיה האזרחית.

אני אומר למדינות המערב: איראן שולחת את שלוחיה להתקיף אותנו, אבל אנחנו זה אתם. ואת מי אתם מבקרים, אותם? לא, אותנו! תתעוררו, כי זהו רק ה"ספתאח". כי כשאיראן עם האידיולוגיה המטורפת שלה מתחמשת בטילים שכבר היום עוברים אותנו ומגיעים לכל בירה אירופית, כשאיראן זו תוכל לחמש את הטילים שלה לא בכדורי רסס אלא בראשי קרב אטומיים גם אתם תהיו על הכוונת. לכן צודק חברי שמעון פרס כשהוא אומר: עכשיו תפעלו, ובכל הכלים האפשריים, דיפלומטיים, כלכליים ואחרים. כי האיום הוא גם עליכם. על כן תנו לנו כתף כדי לשבור את שליחי איראן, ותלחצו אתם על איראן ועל תחנת המעבר שלה סוריה. זה מה שכל אדם הגון ובר-דעת היה מצפה מכם ברגע זה.

אבל יש כאן צלצול השכמה נפרד ומיוחד לנו, הישראלים. נתגלה פה דבר חשוב: לא פחות מאשר שורש הסכסוך. מדוע הם יורים עלינו, ריבונו של עולם? בגלל הכיבוש? הרי פינינו כל סנטימטר מלבנון ומעזה. האם מישהוא מאמין שאם נפנה כל סנטימטר ביהודה ושומרון זה ישנה דבר אצל החמאס, החיזבאללה ואיראן? נסראללה, כדרכו, בעניינים אידיאולוגים מצהיר את כוונותיו ללא כחל וסרק, שלשום אמר:"אנחנו נמשיך לשגר את הרקטות שלנו אל ההתנחלויות הכבושות של האויב". הוא שולח את הרקטות שלו אל טבריה הכבושה, אל צפת הכבושה, אל עכו הכבושה, אל חיפה הכבושה. פעם אחת ולתמיד חשף באמירתו זו את הסיבה האמיתית לסכסוך המתמשך: הסירוב להכיר בקיומה של ישראל בגבולות כלשהם. כשעמדו ממשלות הליכוד והעבודה מול מנהיגים ערבים כמו אנואר סאדאת והמלך חוסין שהתנערו מיעד מטורף זה, השגנו הסכמי שלום. והיינו גם נדיבים בהסכמים הללו, כי ידענו שיש לנו שותף לשלום ולדו קיום. אבל הסכסוך נמשך משום שבתוך העולם הערבי והמוסלמי יש כוחות שרוצים לשחרר את המזרח-התיכון מעצם קיומה של מדינת ישראל, נקודה.

עלינו להתאחד מול איום קיומי זה ולהדוף אותו. עלינו לחזור למושג אותו אימץ בזמנו בן-גוריון מיריבו הפוליטי. כשטיפח את כוחו של צה"ל, אימץ בן גורייון הלכה למעשה את תורת קיר הברזל של ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי הניח שאוייבנו ימשיכו לנסות להשמיד אותנו, אך בסופו של דבר כשלא יצליחו בכך הם יתעייפו ויפסיקו את התקפותיהם. אבל ז'בוטינסקי לא המציא מושג זה. למיטב ידיעתי הוא קיבל אותו מנורדאו. נורדאו כתב באחד מספריו על ניסוי מדעי שערך מדען גרמני בשם מוביוס. מוביוס התקין באמצע אקווריום מחיצת זכוכית שקופה. בצד האחד שלה הוא שם דג טורף גדול ובצד השני דג קטן, שהיה אמור להיות הטרף של הדג הגדול. הדג הגדול זיהה את הדג הקטן והסתער עליו. הוא פגע במחיצת הזכוכית, הסתובב המום, ראה שוב את הדג הקטן, הסתער עליו פעם נוספת, פגע שוב במחיצת הזכוכית, וחזר על כך עשרות פעמים, עד שהתעייף והפסיק כליל את התקפותיו. ואז לקח מוביוס את מחיצת הזכוכית ושלף אותה מן האקווריוום. הדג הגדול הסתובב בחלק שלו של האקווריום ולא הטריד עוד את הדג הקטן.

אני רוצה לתקן משהו באנלוגיה הזאת. אנחנו צריכים להניח שבמהלך הזמן ניסוי זה יצליח עם אויבים רגילים, אך לא עם טורפים מסוגם של איראן, החיזבאללה והחמאס. לטורפים מסוג זה צריך לעקור את השיניים. צריך לעקור מהם את נשק הרקטות, את הנשק הגרעיני ואת הנשק הבליסטי.

ידידי שמעון פרס, רק אם נעקור להם את השיניים הרצחניות הללו ונמשיך להדוף את התקפות אוייבנו, נוכל אולי יום אחד להוריד את מחיצת הזכוכית, ואז, ורק אז, נוכל אולי להגיע למזרח תיכון חדש, או לפחות בטוח יותר.