מה רוצים מביבי?
דנה הירש 1/11/2006 OMEDIA הגיעה העת להפסיק עם ה"עליהום" התקשורתי המתמשך בשבועות האחרונים כנגד בנימין נתניהו. ההתעקשות להציגו כדמות נלעגת מעידה בעיקר על המתלהמים, שנצמדים לטעות שטותית וחוטאים לעיקר מי שהולך לפוליטיקה צריך לדעת ולצפות, שיהיה מטרה לחיצי ביקורת, מבוססת או תלושה מפי רבים. בעוד שביקורת ואפילו התקפה בלתי פוסקת שעיקרה עיסוק בדעות ועמדות, היא הפן החיובי של תופעה זו, ומהווה חלק חשוב, אם לא הכרחי בשיח הציבורי – הרי שקיים גם פן שלילי. פן שלילי זה מתייחס למצב שבו ההתקפה הבלתי פוסקת חורגת מגבולות הדיון הראוי ועוברת לפסים אישיים ושטותיים. זה מה שקורה בשבועות האחרונים לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אשר מוצג בעיתונות כפנטזיונר וכמי שנשתבשה עליו דעתו. הרקע להתייחסות המזלזלת והפוגעת הוא אמירה שיוחסה לביבי בראיון שנערך עימו ב"ידיעות אחרונות" ולבסוף התבררה כטעות עריכה. אמירה זו לכשעצמה, הגם שלא היה ממש מאחוריה היוותה טריגר לפתיחתה של מתקפה רבתי על האיש שהתקשורת הישראלית כל כך אוהבת לשנוא. בעוד המקרה הראשון, שהיווה את האות לפתיחת המתקפה מקורו בטעות (על אף שהמבקרים לא מיהרו להתנצל), הרי שהטעות "הקריטית" השנייה מאת נתניהו היתה כבר עניין בלתי נסבל ממש עבור מבקריו של ביבי. במהלך נאום בעצרת זיכרון לזכרו של השר רחבעם זאבי (גנדי) נזכר ביבי בתקופת עבודתם המשותפת שבה, לטענתו, כיהן גנדי כשר בממשלתו. הוא הרעיף עליו מילים חמות ומחמאות, למרות שבפועל לא כיהן גנדי כשר בממשלת הליכוד. למעשה, נתניהו התבלבל עם התקופה שבה כיהן יחד עם גנדי בהנהלת האופוזיציה. למישהו אחר סביר להניח שהיו סולחים על הטעות הזאת. טקסי זיכרון, מעצם טבעם הם מקום לומר בו דברים טובים על המת ולא לעסוק בניתוח נוקב של דמותו ובדקדוק לפרטי פרטים. לביבי לא היתה הפריבילגיה הזו. כל מי שנמנע עד עתה מללעוג לו, חדל מלהתאפק. "ביבי ממשיך לפנטז" נכתב באתר האינטרנט "עניין מרכזי", וגם בעיתונים האחרים שמחו לבשר "נתניהו שוכח את העובדות", "נתניהו טעה" וכו'. הגדילו לעשות חברי הצמד שי ודרור והעיתונאי בן כספית. השניים הראשונים הציגו מונולוג נלעג, לכאורה מפיו של נתניהו, המורכב כולו מבדיות חסרות הגיון. את דברי הצמד שי ודרור ניתן אולי להזניח, ועל הלגלוג שלהם ניתן במידת מה למחול בטענה שמדובר בסאטירה. הצמד ידוע בחרצובות לשונו, ואישי ציבור רבים, לא רק בארץ, כפי שיעיד פואד סניורה, נפלו קורבן ללעג מצידם. לעומתם, קשה להבין את פשר התקפתו של העיתונאי בן כספית על נתניהו. בן כספית, כתב מדיני של העיתון מעריב מוצא לנכון להעביר שיעור בפסיכולוגיה לקוראיו. במאמר שכותרתו "החיים על פי ביבי", כותב כספית: "מדובר בתופעה, כנראה פתולוגית, של מישהו שחי בפנטזיה. שמאמין להמצאות של עצמו. שמסדר לעצמו מציאות אלטרנטיבית". לא ברור איזו מציאות מניעה את הכתב המדיני של אחד העיתונים הגדולים בארץ לערוך אנליזה לנתניהו, אבל הכוונה שמאחורי הדברים בוודאי שאינה טהורה. אולי עומס ההתקפות הוא שהביא לצעד חריג מבחינה פוליטית: אלי גולדשמידט, איש מפלגת העבודה וח"כ לשעבר – פרסם מאמר דעות ובו הוא קורא "תרדו כבר מנתניהו". גולדשמידט כותב במאמרו: "פוליטית, אני במחנה השני, אבל צריך להודות: התקשורת חוגגת על טעות שולית של נתניהו, ומזניחה מקרים רבים שבהם הוא צדק". גולדשמידט רואה את היחס כלפי נתניהו כלא אובייקטיבי ולא הגון וחותם דבריו במילים: "רק מלאכים אינם טועים לעולם". מכיוון שאני מסכימה עם הקביעה שבני אדם טועים לא פעם, כל העיסוק המוגזם בטעותו של ביבי נראה לי טיפשי ומיותר. אפשר לבקר איש ציבור, אבל עדיף שמאחורי הביקורת יהיה תוכן ותכלית – אחרת זו סתם זריקת רפש שטותית. דנה הירש (1/11/2006 |
The Case Agianst Israel's Enemies by Alan Dershowitz 
Coming from England and particularly from the BBC, MUST BE SEEN VIDEO! ANOTHER MUST SEE VIDEO |