בפרץ האיוולת המדינית יש לנו רק אדם אחד - נתניהו. מיכאל שרון 19/02/06 בישראל דהיום, כאשר החשיבה המדינית שקועה עד צווארה במדמנת הבינוניות המליאה, האינרצייה ובעקר, האיוולת הרת-הנזקים - הזורעת סימני שאלה כלפי עצם המשכיותו המוצלחת של המפעל הציוני -בישראל, נכון לעכשו, רק נתניהו והליכוד הם בעלי היכולת והנכונות המנטלית והרגשית לחולל תפנית בת 180 מעלות ממדיניות האיוולת והקריסה הנימשכת במערכות המדינה והחברה. הליכוד הוא הגורם היחיד שיכול לעמוד בפרץ. נתניהו - כי אין לנו אדם אחר. לא היה צורך מיוחד להפתעת-יתר מנכונות רוסיה, ספרד וסין להכיר בחמאס. אמנם משטר "קדימה" ובני דמותה האינטלקטואליים מופתעים כל פעם מחדש מתוצאות איוולותיהם, אך כאן הם נילחמים מלחמת מאסף. תוך התאמה פרגמטית למצב החדש באיזור, היתה דרישתו העיקרית של בוש מהחמאס "נטישת דרך האלימות", דבר שהחמאס קידם מראש בהצהרתו שתמורת נסיגה לגבולות 67 יהיה מוכן להודנה ממושכת. קודם לכן היצהיר הנשיא כי "תוצאות הבחירות הדמוקרטיות מבטאות את רצון העם הפלשתיני". האיחוד האירופי היצהיר על המשך הזרמת הכספים לרשות, אולמרט הרעיף 250 מיליון ואילו ראש ממשלת מצרים אחמד נאזיף הסביר: "החמאס יוכיח את עצמו". אולמרט אף דרש מתוך אינרצייה מהחמאס "להתפרק מנישקו", אלא שהחמאס היצהיר לאחר היבחרו על הפיכת גדודיו הלוחמים לזרועות הביטחון של המדינה הפלשתינאית, כפי שעשה עראפת ביחס לאש"ף. מתוך אותה אינרציה עצמה הכריז מופז ב-1 בפברואר כי "עקב ניצחון החמאס, עולה הצורך בהתנתקות, ונידרשים פינויים חדשים". אמר, והאלות הונפו, הסוסים שעטו, והדם הטהור נשפך. שרון ואולמרט אחריו אמנם פרשו את הצהרת הנשיא בוש מאפריל 2004 כהכרה אמריקנית בגושי ההתישבויות, וניגשו לקביעת גבולות ישראל במהלך חד צדדי, תוך נכונות לעקירות במסגרת אותו ניתוח פלסטי כושל ומצלק פנים. אלא שארה"ב עצמה היצהירה לאחרונה שאין לנקוט במהלכים חד צדדיים ויש להדבר עם הפלשתינאים (עוד קודם לכן, לפני כשנה וחצי, היצהיר השגריר קרצר בפגישה סגורה עם צוערי משרד החוץ, כי מדובר ב"אי הבנה" ובאשלייה ישראלית). אלא שהשאלה היא עד כמה מוכן החמאס להידבר בכנות איתנו? בהקשר זה, פנייתו של מנהיג החמאס מחמוד א-זהאר למערב (בראיון ל-CBS) מבשרת תפנית איזורית של הפיכת ישראל לבלתי רלוונטית, כצעד הנגזר בהכרח ממדיניות הקריסה של חבורת מרעי "קדימה" וקודמיהם הרוחניים. האוריינטצייה הפלשתינאית הוותיקה של פנייה לעזרת מעצמות המערב, ששררה בתקופת המנדט הבריטי והביאה להגבלת ההגירה הציונית מצד בריטניה, חוזרת כיום עם ניצחון החמאס: התנועה, אף שהיא פונדמנטליסטית, אינה אנטי-מערבית כאירגונים איסלאמיים דומים (כמו "האחים המוסלמים" במצרים וסוריה), אלא פונה ישירות למערב תוך עקיפת ישראל. בראיון ראשון מסוגו הדגיש א-זהאר ש"התנועה" אינה רואה בארה"ב או במדינות שתומכות בישראל "אויבים", והיא סבורה, כי "מדיניות אובייקטיבית" של וושינגטון בנושא הפלשתיני תסייע לאינטרסים האמריקניים באזור כולו, שכן השפעת הסוגיה הפלשתינית חורגת מתחומי פלשתין. "אנו מעוניינים", הוסיף, "ביחסי גומלין בין הציביליזציה האיסלאמית הקונסטרוקטיבית לבין הציביליזציה המערבית" עוד בדצמבר היצהיר ח'אלד משעל, כי החמאס יוצא באסטרטגיה חדשה המפנית לעולם הערבי, שלא תחייב עוד הבנות ערביות עם ישראל. רבים בישראל ובעולם תופסים את הסכסוך כלוקלי בעיקרו, בעוד מדובר בסכסוך איזורי בעל מימד גלובלי. כך, הן מדיניותה של אירן, והן הצטרפות אל-קאידה למשחק בצפון הארץ ממחישים זאת. אמנם, מדינות מרכזיות באיזור כגון מצרים, ואפילו סורייה הכריזו בעבר על ''שינוי אסטרטגי בגישתם לקיום ישראל'', אך מנגד יש לבחון את התחמשותה המואצת של מצרים בשנים האחרונות (שבוודאי אינה מכוונת כלפי לוב או סודן...).ולשאול בדין, אם ב''שינוי אסטרטגי'' אין הכוונה לצעד זמני, הכרחי אמנם בקונסטלציה הקיימת, כל זמן שארה"ב נוקטת במדיניות אוהדת במיוחד לישראל? רבים שכחו שהיתה פעם מדיניות אמריקנית אחרת לחלוטין, בזמן ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור, ובשנות ה-50, כאשר משרד החוץ האמריקני לחץ על ישראל לויתורים מפליגים. אף כרגע, מאז כיבוש עירק, יש אינדיקציות לתחילת תפנית איזורית כזאת במדיניות האמריקנית, מאז מדיניות ''דמוקרטיזציית המזרח התיכון''. תהליך אפשרי כזה, שמדיניות אולמרט ומופז היא קטליזטור לו, אפשר שיתחולל בהדרגה, אך אנו עשויים למצוא עצמנו בשלב הבא מול קואליצייה איזורית נירחבת, שתפעיל לחץ בינלאומי לצמצום מימדינו הטריטוריאלים תוך תביעות למימוש זכות השיבה. מבחינה היסטורית, עוד בתקופת המנדט, מאבקם של הפלשתינאים כוון להניא את בריטנייה (וכיום - ארה"ב והאיחוד האירופי) מלתמוך בציונות. לשם כך זקוקים הפלשתינאים לתמיכת עמי ערב האחרים במאבקם, דבר שהביא אותם עוד בשלב מוקדם לאוריינטצייה לאומית פאן-ערבית. מגמתם היתה מאז ומתמיד להראות למעצמות ההגמוניות שתמיכתם בציונות תביא להסתבכות כוללת במזרח התיכון, וכן להדגים את עוצמת נחישות המאבק הערבי. הדבר אכן נושא פירות במישור הבינלאומי (כפי שנידהמנו באחרונה לראות). דומה שבעתיד יסתפקו המעצמות בהצהרות עמומות מצד החמאס כתחליף להכרה בישראל, וזאת במסגרת המדיניות שההנהגה הישראלית הנוכחית עצמה קידמה בקוצר ראות אסוני (מדיניות המגיעה כרגע לשיאה הכושל והאינרטי אצל אולמרט וחבורת שותפיו להגיונות האיוולת) מתוך מומנטום הפסת היריב ומזעור עצמי בשם "הקלת לחצים". דווקא לחצים בינלאומיים כאלה צפויים מעתה ואילך בעצימות. זאת אם לא תיבחר הנהגה מבריקה ובעלת תושייה בהנהגת הליכוד ובראשות בנימין נתניהו - המוח המדיני המבריק ביותר בסצינה הפוליטית הישראלית, האיש רב התושייה ביותר, והנחוש בתחושת אחריות כבידה להשיב את פני הדברים מהנזקים שכבר התחוללו ולהצעיד את המדינה בנתיבים חדשים. זאת כפי שהציב לראשונה, באומץ, בנחישות ותוך מאבק חסר פשרות, תנופת קונספצייה כלכלית מתקדמת שחילצה את המשק מקפאון מתמשך, תוך שחרור משאבי-היצור מכבלים ועיוותים. וכפי שבתקופת כהונתו כראש ממשלה עד 99, ביצע בין-היתר רפורמה מקיפה בשוק התקשורת, וביטל את ההגבלות על מטבע זר ועוד צעדים מהפכניים וחשובים רבים - בעטיים האליטות הוותיקות ששאפו לשמר את יתרונותיהם הקודמים במחיר ניחשול הכלכלה וסבל הציבור בישראל, הכריזו עליו מלחמה חדורת ניבזות וסאוב. בישראל דהיום, כאשר החשיבה המדינית שקועה עד צווארה במדמנת הבינוניות המליאה, האינרצייה ובעקר, האיוולת הרת-הנזקים - הזורעת סימני שאלה כלפי עצם המשכיותו המוצלחת של המפעל הציוני -בישראל, נכון לעכשו, רק נתניהו והליכוד הם בעלי היכולת והנכונות המנטלית והרגשית לחולל תפנית בת 180 מעלות ממדיניות האיוולת והקריסה הנימשכת במערכות המדינה והחברה. הליכוד הוא הגורם היחיד שיכול לעמוד בפרץ. נתניהו - כי אין לנו אדם אחר. |
The Case Agianst Israel's Enemies by Alan Dershowitz 
Coming from England and particularly from the BBC, MUST BE SEEN VIDEO! ANOTHER MUST SEE VIDEO |